קרן יחזקאלי-גולדשטיין

הסיפור שלי מתחיל בינואר 2017. בעצם, הוא מתחיל עוד קודם לכן כשהסתובבתי בעולם חסרת מנוחה ומוטרדת, עם רעיון יצירתי למחאה על תופעת האלימות נגד נשים. יכולתי להמשיך ולהסתובב עם התיק הזה על גבי עוד זמן רב, אלמלא פניתי לקבוצת חברות קרובות ובקשתי את עזרתן.

אנו חיים בחברה שהופכת אלימה ומנוכרת מיום ליום. האלימות מורגשת ברשתות החברתיות, בכבישים, בהפגנות, וגם במרחב הבינאישי: אובססיה, שתלטנות, תוקפנות וקנאה, נקשרות לעיתים למושג ״אהבה״ ונשים ונערות חוות אלימות על סוגיה (מינית, כלכלית, מילולית, פיזית וכו׳) מבלי להיות מודעות לכך.

רציתי לצעוק את הצעקה הזו ולומר: שימו לב לסימני האזהרה, זה לא ישתפר. אין לו זכות לומר לך מה ללבוש ועם מי להיפגש, אין לו זכות לקחת ממך את כרטיס האשראי. זה רק ילך ויהיה גרוע יותר, ורציתי לומר להן בקול רם - זה עלול להיגמר גם ברצח.

לשם כך, פנינו חברותיי ואני למשפחות של נשים שנרצחו ובקשנו להשתמש בבגדיהן כדי ליצור תחושה של זעזוע. את הבגדים הדוממים החלטנו לתלות מהתקרה,  כשברקע מושמע פסקול ייחודי שמורכב משירי ערש ב18 שפות שונות.

המסע שלנו רק החל, והוא יעבור דרך בתי ספר, גלריות, אוניברסיטאות ועוד, בכל מקום בו נוכל לפגוש אנשים צעירים. המטרה שלנו היא לאותת עבורם את סימני האזהרה ממערכת יחסים בעייתית ומסוכנת, ובמקביל להציע, דרך הסיפור האישי שלי ושל קבוצת החברות שמלווה אותי מאז, אפשרות להביע מחאה על נושאים כואבים הקרובים לליבם, באמצעות האמנות והחברות.

אין לי מנדט או הידע הדרוש על מנת לפתור את בעיות האלימות בעולם. אין לי הכשרה מקצועית כדי לדבר את התופעה ולסמן דרכי פעולה, אך יש לי ידע בהעלאת קמפיין אפקטיבי, פרובוקטיבי, שיחלחל אל התודעה הציבורית ואולי, יניע גם אחרים לעשייה בתחום.
יש בי גם תפילה, שכל אחד בעולמו הקטן ייקח אחריות ויגייס את מיטב המשאבים שקיימים בו כדי ליצור עולם בטוח, מכבד, והוגן יותר.